פילנתרופיה במקום אחריות ממשלתית "עשירים מחלקים לעניים כרטיסי אשראי לרכישת תרופות"

http://www.nrg.co.il/online/43/ART1/754/458.html
בפעילות של חברת לוטוס, חברה לתועלת הציבור במימונו של אילן בן-דב, שעוסקת בסיוע לנזקקים, נתקלתי בעבר במסגרת מחקר שעשיתי על הקשרים של מחלקות לשירותים חברתיים עם תורמים. לוטוס מגדירה את הרציונל שמאחורי פעילותה "לפרוח במים עכורים, ביצות שאף אחד לא נכנס אליהם". זה חזון יפה ומוערך.
לרוב תורמים גדולים מעדיפים להיכנס לתחומים "סקסיים" יותר ואטרקטיביים כחינוך (שעולה בקנה אחד עם תפישות ליברליות של חינוך כמנוף לצמצום פערים ולא תשלומי העברה), השכלה גבוהה, מוסדות תרבות ואומנות.
בפרויקט שהכתבה במעריב מתייחסת אליו, לוטוס מימנה את ההשתתפות העצמית של חולים כרוניים שאותרו על ידי קופת חולים ככאלה שלא נוטלים את התרופות הרשומות להם, בשל העדר משאבים. לא תרופות של מחלות בעלות תדמית תקשורתית משופרת כגון סרטן (כפי שנהגה קרן עופר של כימיקלים לישראל בשעתו) אלא תרופות של המחלות הנפוצות סביבנו- סוכרת לב וכדומה.
זה יפה אבל זה גם מכעיס.
פילנתרופיה לא אמורה לתת מענה למה שמכונה ה"לחם והחמאה", השירותים הבסיסיים של מדינת הרווחה. התחומים שפילנתרופיה אמורה לתת להם מענה הם נקודתיים יותר, שמעורבים ביזמות וחדשנות וכאלה שקשורים לאוכלוסיות ספציפיות שהממשלה לא יכולה מטעמים תקציביים לתת מענה להעדפות הייחודיות שלהם.
אבל במקרה הזה, מדובר בלחם, אפילו לא בחמאה. נושא ההשתתפות העצמית חייב לקבל התייחסות ממשלתית שתתן ביטוי לאחריות הציבורית שלה כלפי החלשים בינינו ובעיקר הקשישים והחולים. הירתמות לוטוס לפיילוט שבו נבחנה השפעת ההשתתפות העצמית על נטילת התרופות היא ראויה- היא מראה את הדרך למשרד הבריאות כיצד יש להמשיך הלאה.
היא לא יכולה להיות הפתרון.

ב- ynet התפרסם כי "סמי עופר תרם 45 מיליון דולר למוזיאון הימי בגריניץ'"

יש לי מספר דברים לומר על הכותרת הזאת בידיעות :
הייתי במוזיאון הזה לפני כשנה ואין לי שום דבר יוצא דופן לומר עליו, מלבד שהכניסה היתה לא בתשלום וזה דווקא פלוס לא קטן...
מה שבאמת מעניין בכתבה הזאת זה שהיא מצביעה על מספר מאפיינים של פילנתרופית עלית שבאים לידי ביטוי בסיפור הזה:
בבריטניה פילנתרופיה היא עדיין תופעה שולית. התרומה של עופר נחשבת "לתרומה הגדולה ביותר בהיקפה לה זוכה מוסד תרבות בריטי מתורם יחיד".
פילנתרופית עלית מגדירה את קבוצת השייכות שלך ואת הסביבה אליה התורם מבקש להשתייך. באמצעות תרומות למטרות "נחשבות" התורם מסייע למתג את עצמו כבעל הון, כשייך וכבעל ערכים ותפיסת עולם תרבותית כשל חברים אחרים בקבוצת העלית.
כחלק היותר אקט של קבוצת עלית, תורמים נוהגים לתרום למטרות שחשובות לחברים שלהם וגם כאן עופר כאמור תורם לגוף ששותפו לעסקים, הלורד שטרלינג, משמש עתה כיו"ר ועד הנאמנים של המוזיאון.
תועלות של מוניטין, הכרה, יחסי ציבור וכדומה הן חלק בלתי נפרד מהפילנתרופיה. מתן בסתר קיים, אך כנראה בשיעורים נמוכים. העובדה שאגף נקרא על שם התורם אינה נדירה וגם כאן תוכניות הפיתוח של המוזיאון יתמקדו בבניית אגף על שמו של סמי עופר בחלק הדרום מערבי של הבניין הנוכחי, שיארח תערוכות בינלאומיות גדולות.
אף על פי שהציבור בישראל סבר שיעדי התרומה העיקריים של תורמים הם תחומי הרווחה והחינוך, למעשה, היעד העיקרי של תורמים בעלי הון הוא לרוב תרבות והשכלה גבוהה. אלו הם יעדים "איכותיים", בעלי נראות גדולה, פעמים רבות גם שלט עם שם התורם, ואפשרות לפרמיירות נוצצות בחרת שועי המדינה. זה הרבה יותר נעים מלהיות משויך לאוכלוסיות חלשות ומודרות.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3524583,00.html

"אם אתה עשיר אתה בטח חכם"

לכבוד כנס ההשקה של המרכז שהתקיים לפני כשבוע הגיע לארץ מרצה אורח מהמרכז לפילנתרופיה באוניברסיטת אינדיאנה, פרופ' לזלי לנקובסקי. הכנס היה מעניין אבל מה שתפש אותי בכנס היה יחסי הכוח בין תורמים ונתרמים והבעייתיות בכך שתורמים עשירים בעלי כוונות טובות רואים עצמם כבעלי הידע הבלעדיים בתחומים רבים שאינם תחומי העיסוק שלהם רק מעצם היותם עשירים ומצליחים בתחומם (ועל כך אין עוררין).
בראיון שנערך עם פרופ' לנקובסקי בג'רוזלם פוסט הוא מצוטט אומר:
"My grandmother used to say: "If you're so smart, how come you're not rich?"
In philanthropy, often people are so rich they think they must be smart. That can go too far. A good philanthropist understands that people who are closer to the problem being addressed probably have a lot more knowledge than you do. "
וזאת בעיה שנצפית גם במחוזותינו (ובכלל אצלנו,כל אחד הוא מומחה בפוטנציה). בתחומים כרווחה וחינוך ישנם תורמים שעם הכסף והמשאבים רואים עצמם כאוטוריטה על פני אנשי המקצוע השונים עמם הם באים במגע.
כשתורם עשיר מציע לבית ספר במצוקת משאבים תוכניות לימוד, על פי רוחו, והמערכת מאפשרת את זה גם אם התוכנית לא אושרה על ידה יש בכך בעיה חמורה ועלו לכותרות מספר דוגמאות לכך. מנהלי בתי הספר שמחים (ממניעיהם שלהם) על תוספת המשאבים והשעות ומקיים בליבם שאם הם יתנו במה לתוכנית הרשמית של התורם הוא יתרום גם לצרכים האמיתיים של בית הספר. זה עצוב.
אני חושבת שפילנתרופיה היא תופעה חשובה, היא מאפשרת לקדם מטרות שלא זוכות למענה מהממסד, או שרואות עצמם כאלטרנטיבה לממסד, הן מאפשרות לאנשים לתרום ולהיות מעורבים בעשייה חברתית והן מכניסות דעות וידע נוסף לארגונים ולגופים הנתרמים. יחד עם זאת, יש גם סכנות ובעיות בפילנתרופיה (וכן ישנה בעייתיות רבה בעצם העובדה שמדינה נסמכת על פילנתרופיה לקידום צרכים בסיסיים, אבל זה נושא שאתייחס אליו בעתיד). ואחת מהן היא כאשר תורם מממן תוכנית לימודים לבתי הספר בנושא ערכים יהודיים וקובע מה הזהות היהודית שילדים צריכים לפתח, מה הערכים היהודיים שבית ספר צריך להנחיל ומהי ציונות וכל זאת בלי שהתקיים דיון מקצועי וציבורי נרחב בשאלה.
זה סיפור קצת ישן כבר אבל נזכרתי לכתוב בו לאור הטור של הנדלזלץ בהארץ "חנוך לעשיר על פי כספו":http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=964032&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0

פורים שמח

אז למה אנשים תורמים?

מחקרים מתייחסים לשורה ארוכה של מניעים לתרומה, אלטרואיזם, מניעים דתיים, סיפוק, תחושת משמעות, שיפור מוניטין וכו'। רצינו לנסות ולבדוק, לא מה מניע אנשים לתרומה אלה מה הציבור בישראל חושב על המניע של התורמים הגדולים (שמדי פעם שומעים על חלקם באמצעי התקשורת) ועל שאלות אחרות שקשורות לפילנתרופיה בישראל।
הממצאים הראשוניים מעניינים מאוד।
חשדנות, ביקורתיות וספקנות הם מאפיינים בולטים של היחס הציבורי לפילנתרופיה כשבעיקר בולטים- החילונים המשכילים ובעלי הכנסות מעל הממוצע בעמדות חשדניות כלפי המניעים של תורמים।
אולי זאת תופעת פוסט גאידמק।
ניתן לקרוא יותר בקישור:
http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=is20080306_289372&origin=ibo&strToSearch=%F4%E9%EC%F0%FA%F8%E5%F4%E9%E4

לא רק אהבת האדם- הפילנתרופיה בראי התיאוריה והמחקר

בשעה טובה יצא לאור המסמך שכתבתי על חקר הפילנתרופיה। לכל הסקרנים, המסמך יוכל להאיר את עינכם בכל הקשור לשאלות כגון מהי פילנתרופיה, מה מניע לעשייה פילנתרופית, מה משפיע עליה, האם עשירים תורמים יותר, באופן שונה ועוד...

ניתן להוריד את המסמך בקישור הבא
http://www.sw.huji.ac.il/research.asp?cat=401&in=३४२

צרכני זנות כעבריינים

נראה שסוף סוף חל שינוי חיובי ביחס לזנות בעולם, ובבריטניה שוקלים להגדיר צרכני זנות כעבריינים. http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/902763.html

צריך עוד לחכות ולראות אם זה באמת יצא לפועל אבל עצם קיומו של דיון רציני בנושא כבר ראוייה להערכה.

השאלה היא אם דבר כזה יכול לקרום עור וגידים גם בישראל. נראה שלא. גברים וגם נשים רבות בישראל יוצאים מתוך נקודת הנחה שזה מן רוע הכרחי. תמיד הייתה זנות ותמיד תהיה ועדיף שזונות יהיו קורבנות סחר ושלא יהיה מדובר בילדות "שלנו".

כל כך הרבה יותר קל להתעלם מנסיבות החיים שמביאות אנשים לזנות (שלרוב כרוכות בניצול מיני וסוגים שונים של כפייה) והנזקים שהעיסוק הזה מביא על העוסקים בו ולטעון שהם/ן בוחרים/ות בזה, ושמדובר בעבודה דומה לסבלות. גם שם אנשים מוכרים את גופם לסחיבה של סחורות וכו'.

באמת נגיע לימי המשיח כשייתקיים כאן דיון ענייני בנושא, וכשיהיו מספיק נשים חזקות בפוליטיקה הישראלית לדחוף לדיון כזה.

ההוצאה על רווחה בישראל - מהנמוכות במדינות המפותחות

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=906734&contrassID=2&subContrassID=21&sbSubContrassID=0