איטליה...ארץ זבת חלב ודבש

במסגרת חברותי הזמנית בחוג הסילון חזרתי לא מזמן מביקור קצר באיטליה (כלומר לא הספיקו לי השנה לונדון ופריז...), ומה אומר ומה אגיד,

אני רוצה לחיות באיטליה.

למה המרגלים נתקעו בארץ זבת קוצים, שרב, חוסר סבלנות, חול וחול, אלימות וכוחנות? למה הם לא המשיכו לארץ המגף? למה?

טוב את הנעשה אין להשיב וגם יש כמה ייתרונות לחיים כאן, השמש, הסברס, האבטיח, הענבים, הים, אויר הרים צלול כיין, האנשים החמים, הישירות , שוק מחנה יהודה, הגליל, הנגב ועוד.

מצד שני לנו בניגוד להם נראה תמיד יש איזה חוסר ביטחון בנוכחות שלנו כאן. אנחנו מדברים על זה שזה הוא ביתנו אבל נדמה שאנחנו לא באמת חיים את הרגש הזה. שאנחנו עדיין מהגרים שמעוניינים להוציא דרכון לאיזו מדינה אחרת אם רק יתאפשר.

באיטליה לעומת זאת, הזהות והביטחון נראים כל כך טבועים באנשים שזה נדמה אפילו תמים. נכון לא ברור מה הספקתי לקלוט בחמישה ימים, אבל עדיין, כל כפר מתעקש על היחוד שלו, ולא מוכן לוותר על שמו ועל המאפיינים שלו, אפילו שהרבה כפרים כבר ממזמן יוצרים רצף אחד. ובכלל, אגם קומו ואגם מאג'ורה זה עולמות אחרים וחס וחלילה שלא תכליל את תושביהם תחת אותה כותרת. לא בכעס רק בהתעקשות אדיבה על הייחוד של כל כפר (הנוף שונה, האוכל שונה והאנשים אדיבים יותר)

"מדוע אני אוהב את איטליה? האם לא עלו במחשבתך מיד מאה תשובות לשאלה הזו? אני אוהב את איטליה כי אמי איטלקיה, כי הדם הזורם בעורקי הוא איטלקי, כי איטלקית היא האדמה שטמונות בה עצמות האבות שאמי מבכּה ואבי מכבד... תחוש לארצך אהבה עזה וגאה עוד יותר ביום שבו יאיים עם זר בסופת אש על מולדתך... ותראה את האבות מחבקים את בניהם ואומרים להם "חזק ואמץ!" ותראה את האמהות נפרדות מן הנערים וקוראות אליהם: "הביאו את הניצחון"... או אז תבין אהבת המולדת מהי."
(הלב / אדמונדו דה אמיצ'יס)

ראיתי את הציטוט הזה באיזה טור בידיעות ומייד נדלקתי.

אין להם ספק ולנו יש.

אולי גם להם היה ספק אם היו חיים בסביבה מלאת איומים ולחצים אבל אולי לא. אולי כמו שליהודים יש ביטחון של אלפי שנים ביהדותם למרות הרדיפות, אנחנו צריכים לנסח לעצמנו את הביטחון בישראליותינו. השאלה היא אם אנחנו יכולים.