בשעה טובה יצא לאור המסמך שכתבתי על חקר הפילנתרופיה। לכל הסקרנים, המסמך יוכל להאיר את עינכם בכל הקשור לשאלות כגון מהי פילנתרופיה, מה מניע לעשייה פילנתרופית, מה משפיע עליה, האם עשירים תורמים יותר, באופן שונה ועוד...
ניתן להוריד את המסמך בקישור הבא
http://www.sw.huji.ac.il/research.asp?cat=401&in=३४२
עוד שנה קרבה לסופה ושנה חדשה באה עלינו, וזאת תמיד הזדמנות להפציץ את כל מכרינו במצגות מצחיקות (יותר או פחות) של רימונים ותפוחים בדבש מקפצים על המסך עם איחולים לבביים לשנת שלום ורעות, שמחה וצמיחה, הרבה אהבה מימוש עצמי והגשמת משאלות.
במשך שנים, בעצם עד השנה, גם אני נהגתי לגזור ולהדביק ברכות לשנה טובה או רק לקנות ברכות עם הרבה יונים ונצנצים מוזהבים. השנה אני מנצלת את קיומו של הבלוג הזה (מצומצם הקוראים) לשלוח ברכה קצת ארוכה לראש השנה.
יש את השיר של לאה נאור ששרה חווה אלברשטיין, שפעם נהגו להשמיע בטקסי סיום בבית הספר "סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. טוב יותר? רע יותר? לא יודעת מה יותר. משהו אחר".
באמת לא ידוע מה הסוף הזה וההתחלה שהולכת עמו יד ביד צופנים עבורנו, אני מניחה שגם רע וגם טוב, אבל אני רוצה לאחל שיהיה יותר טוב מרע ושנדע להתמודד עם הרע.
שנזכה לבריאות, כי כמו שאומרים אצלנו בעדה "הכי חשוב הבריאות".
וגם לאהבה.
שנדע מימוש מקצועי ונמצא כיוון להתפתח בו.
שיפלו לידנו הזדמנויות לנתינה ושגם נהיה פתוחים למתנות ולהפתעות שמביא עמו היום יום.
שנפעל להביא את האזור הזה ליציבות ולשלום, שפחות חפים מפשע יהרגו במאבק הזה בינינו לבין שכנינו.
שתפסק האפליה כלפי נשים, ערבים, בעלי מוגבלויות ועולים חדשים. שיהיו יותר כספים לסל התרופות (שוב בריאות), לחינוך טוב יותר ולתרבות. שחוקי העבודה ישמרו ושלכל עובד תהיה אפשרות להתקיים בכבוד. שלאלה בינינו שלא יכולים ולא יוכלו להתפרנס תהיה אפשרות לשמור על רמת חיים סבירה.
שירדו מעל סדר היום קצב ודומיו, אולמרט והירשזון והכספים שהגיעו בדרך פלא לחשבונות הבנק שלהם.
שנפסיק לזהם את הקרקע והמים והאוויר שאנחנו נושמים, שתתפתח כאן חקלאות ותעשיה שלא מקצרות את ימנו, ושנדע להעריך את מה שנדמה לנו כמובן מאליו ולא רק שזה יעלם.
שתהיה לכולם שנה טובה.
למה המרגלים נתקעו בארץ זבת קוצים, שרב, חוסר סבלנות, חול וחול, אלימות וכוחנות? למה הם לא המשיכו לארץ המגף? למה?
טוב את הנעשה אין להשיב וגם יש כמה ייתרונות לחיים כאן, השמש, הסברס, האבטיח, הענבים, הים, אויר הרים צלול כיין, האנשים החמים, הישירות , שוק מחנה יהודה, הגליל, הנגב ועוד.
מצד שני לנו בניגוד להם נראה תמיד יש איזה חוסר ביטחון בנוכחות שלנו כאן. אנחנו מדברים על זה שזה הוא ביתנו אבל נדמה שאנחנו לא באמת חיים את הרגש הזה. שאנחנו עדיין מהגרים שמעוניינים להוציא דרכון לאיזו מדינה אחרת אם רק יתאפשר.
באיטליה לעומת זאת, הזהות והביטחון נראים כל כך טבועים באנשים שזה נדמה אפילו תמים. נכון לא ברור מה הספקתי לקלוט בחמישה ימים, אבל עדיין, כל כפר מתעקש על היחוד שלו, ולא מוכן לוותר על שמו ועל המאפיינים שלו, אפילו שהרבה כפרים כבר ממזמן יוצרים רצף אחד. ובכלל, אגם קומו ואגם מאג'ורה זה עולמות אחרים וחס וחלילה שלא תכליל את תושביהם תחת אותה כותרת. לא בכעס רק בהתעקשות אדיבה על הייחוד של כל כפר (הנוף שונה, האוכל שונה והאנשים אדיבים יותר)
"מדוע אני אוהב את איטליה? האם לא עלו במחשבתך מיד מאה תשובות לשאלה הזו? אני אוהב את איטליה כי אמי איטלקיה, כי הדם הזורם בעורקי הוא איטלקי, כי איטלקית היא האדמה שטמונות בה עצמות האבות שאמי מבכּה ואבי מכבד... תחוש לארצך אהבה עזה וגאה עוד יותר ביום שבו יאיים עם זר בסופת אש על מולדתך... ותראה את האבות מחבקים את בניהם ואומרים להם "חזק ואמץ!" ותראה את האמהות נפרדות מן הנערים וקוראות אליהם: "הביאו את הניצחון"... או אז תבין אהבת המולדת מהי."
(הלב / אדמונדו דה אמיצ'יס)
ראיתי את הציטוט הזה באיזה טור בידיעות ומייד נדלקתי.
אין להם ספק ולנו יש.
אולי גם להם היה ספק אם היו חיים בסביבה מלאת איומים ולחצים אבל אולי לא. אולי כמו שליהודים יש ביטחון של אלפי שנים ביהדותם למרות הרדיפות, אנחנו צריכים לנסח לעצמנו את הביטחון בישראליותינו. השאלה היא אם אנחנו יכולים.
מתוך "ספר הבדיחה והחידוד" של דרויאנוב
"שכיר תבע מאת בעל הבית שכרו לכל השנה, והלה כפר בכל. עמדו והלכו שניהם לרב לדין. אמר הרב לבעל הבית:
- כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה לאוין (בבא מציעא קיא, א).
החזיר בעל הבית:
- רבי, מה שכר אני חיב לו? צא וחשוב: שלוש מאות וששים וחמישה ימים הוי שנה, והוא לא עבד אלא שלש, היינו 8 שעות ביום. אמור מעתה שלא עבד אלא מאה ועשרים ואחד יום. טול חמישים ושתים שבתות, שמונה ימים של פסח, שנים של שבועות ותשעה של סוכות; טול עוד שנים של ראש השנה, שנים של ערב יום כיפור ויום כיפור, ועוד אחד של תשעה באב, ונמצאים חסרים שבעים וחמישה ימים. מכאן, שעבד רק ארבעים וחמישה ימים. שני שבועות חלו אשתו וילדיו ואותם הימים לא היתה עבודתו קרויה עבודה, ולבסוף חלה גם הוא חודש ימים. טול ארבעים וארבעה מארבעים וחמישה, ואין לו עלי אלא שכר של יום אחד. אבל, רבי, "ציצליסט" הוא אדם זה, ולא עבד גם בחגא שלהם, בראשון במאי, ומה שכר יש לו בידי?"
רשומות
כל התגובות
