פילנתרופיה במקום אחריות ממשלתית "עשירים מחלקים לעניים כרטיסי אשראי לרכישת תרופות"

http://www.nrg.co.il/online/43/ART1/754/458.html
בפעילות של חברת לוטוס, חברה לתועלת הציבור במימונו של אילן בן-דב, שעוסקת בסיוע לנזקקים, נתקלתי בעבר במסגרת מחקר שעשיתי על הקשרים של מחלקות לשירותים חברתיים עם תורמים. לוטוס מגדירה את הרציונל שמאחורי פעילותה "לפרוח במים עכורים, ביצות שאף אחד לא נכנס אליהם". זה חזון יפה ומוערך.
לרוב תורמים גדולים מעדיפים להיכנס לתחומים "סקסיים" יותר ואטרקטיביים כחינוך (שעולה בקנה אחד עם תפישות ליברליות של חינוך כמנוף לצמצום פערים ולא תשלומי העברה), השכלה גבוהה, מוסדות תרבות ואומנות.
בפרויקט שהכתבה במעריב מתייחסת אליו, לוטוס מימנה את ההשתתפות העצמית של חולים כרוניים שאותרו על ידי קופת חולים ככאלה שלא נוטלים את התרופות הרשומות להם, בשל העדר משאבים. לא תרופות של מחלות בעלות תדמית תקשורתית משופרת כגון סרטן (כפי שנהגה קרן עופר של כימיקלים לישראל בשעתו) אלא תרופות של המחלות הנפוצות סביבנו- סוכרת לב וכדומה.
זה יפה אבל זה גם מכעיס.
פילנתרופיה לא אמורה לתת מענה למה שמכונה ה"לחם והחמאה", השירותים הבסיסיים של מדינת הרווחה. התחומים שפילנתרופיה אמורה לתת להם מענה הם נקודתיים יותר, שמעורבים ביזמות וחדשנות וכאלה שקשורים לאוכלוסיות ספציפיות שהממשלה לא יכולה מטעמים תקציביים לתת מענה להעדפות הייחודיות שלהם.
אבל במקרה הזה, מדובר בלחם, אפילו לא בחמאה. נושא ההשתתפות העצמית חייב לקבל התייחסות ממשלתית שתתן ביטוי לאחריות הציבורית שלה כלפי החלשים בינינו ובעיקר הקשישים והחולים. הירתמות לוטוס לפיילוט שבו נבחנה השפעת ההשתתפות העצמית על נטילת התרופות היא ראויה- היא מראה את הדרך למשרד הבריאות כיצד יש להמשיך הלאה.
היא לא יכולה להיות הפתרון.